המחלוקת סביב הפרעת הקשב והריכוז והטיפול התרופתי החלה בשנות השבעים של המאה הקודמת ואף קודם. כיום ידוע כי נושא הפרעת הקשב והריכוז אינו עוד רק מושא לויכוח בין חוקרים אלא נכנס למרחב הפוליטי. מעיון בספרות המקצועית עולה כי הן ההתייחסות לתחום בריאות הנפש והן היחס להפרעת קשב וריכוז ולתרופות המוצעות לטיפול בה, מושפעים ביסודם על ידי תהליכים תרבותיים, חברתיים ופסיכולוגים ועל ידי דעת הציבור. אלה משפיעים על מה ייחשב נורמאלי או לא נורמאלי אצל בנים ובנות בשלבי התפתחות שונים. הביקורת המרכזית שנסבה סביב קיומה של הפרעת הקשב והריכוז כהפרעה פסיכיאטרית מעלה את שאלת אבחנת היתר או תת האבחנה מול טיפול היתר או תת הטיפול. בעוד השימוש בריטאלין נמצא גם כיום בעין הזרקורים, אין עוד חולק על קיומה של הפרעת קשב וריכוז. במהלך שנות ה90 פורסם הרקע הביולוגי להפרעה, מה שסייע להבנה ולקבלה שלה בקרב הציבור כהפרעה נוירולוגית גנטית.
האבחנה הראשונה של היפראקטיביות וקשב לא רגילים אצל ילדים נעשתה ב 1902 על ידי רופא ילדים בריטי. ההפרעה התגלתה בעיקר בקרב בנים ותוארה כהיפראקטיביות, או הפרעה היפרקינטית של הילדות, כאשר הועלתה הטענה שההתנהגות האבנורמלית הינה תוצאה של מצב ביולוגי ולא של הורות לא מספקת .
סטימולנטים דווחו כטיפול תרופתי לילדים עם קשיי התנהגות ב 1937. מטילפנידאט , סוג של פינאפרין, שכיום נקרא ריטאלין, הורכב ב 1940 ושימש בין היתר לטיפול בעייפות כרונית, דיכאון, פסיכוזה ונרקולפסיה. היעילות של השימוש בריטאלין לטיפול לטווח קצר בהיפראקטיביות הוכחה מחקרית במהלך שנות השישים , מה שהביא לעליה בשכיחות השימוש בה ברחבי ארצות הברית. כתוצאה מכך קמה מחאה על שימוש היתר בריטאלין, שהחלה ממאמר בעיתון פופולארי ובו נכתב כי כעשרה אחוזים מהילדים באחד מבתי הספר בנברסקה טופלו בריטאלין. בעקבות הכתבה הזאת יצא ספר בנושא והחל גל של כתבות מחאה שתקפו את השימוש בריטאלין ואת מיתוס הילד ההיפראקטיבי. הם התריעו על "ההשתלטות על מוחם של הילדים" ועל "סימום ילדים בעייתיים". בהמשך התגלה כי את גל הביקורת הובילו גם תומכי התנועה הסיינטולוגית שתקפו בעקביות עוד קודם את הזרם המרכזי בפסיכיאטריה על השימוש בתרופות פסיכו אקטיביות.
באותה תקופה פורסם כי בשוודיה החלה מגפה של שימוש יתר בריטאלין והחלו
דיווחים על סחר בתרופה בקרב בני נוער ומבוגרים ועל השימוש בה להסנפה במסיבות. פרסומים אלה הוו חיזוק לטענותיהם של מובילי המחאה שקמה בארצות הברית.
ב1980 יצא הDSM III ובתוכו נכללה לראשונה הפרעת הקשב ,הריכוז וההיפראקטיביות, מה שהשפיע גם על מוקדי האבחנה של הפסיכיאטרים והביא לגדילה מאסיבית בשימוש בתרופה בארצות הברית. לשם השוואה, בבדיקה שנעשתה ב 1987 עלה כי השימוש בריטאלין בקרב ילדים עמד על כ 750,000 לעומת כ350,000 ילדים בשנת 1980.
הפרסומים השליליים אודות השימוש בריטאלין יחד עם תביעות משפטיות נגד רופאים, אנשי חינוך ואיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי בשנות השמונים המאוחרות, השפיעו בצורה דרמטית על צמצום משמעותי של הלגיטימציה לאבחנת קשב וריכוז ולמתן טיפול תרופתי בהשוואה למה שהיה לפני ולמה שהתרחש בתקופה מאוחרת יותר. תהליכים אלה הביאו לשינוי במדיניות כלפי הריטאלין והחל פיקוח של הDEA על השימוש בתרופה ועל כמויות הייצור שלה. מה שהוביל לירידה דרמטית במספר האבחנות של ילדים ובמספר הילדים המטופלים בריטאלין בתחילת שנות התשעים. בתחילת שנות האלפיים נרשמה גדילה מואצת משמעותית ביותר באבחוני קשב וריכוז ובמתן טיפול תרופתי . היקף ייצור הריטאלין גדל ב 500 אחוזים והשימוש בריטאלין גדל פי 9, גידול נדיר יחסית לתרופות שנמצאות בפיקוח. ככל הנראה הסיבה לכך הינם שינויים שנעשו במדיניות בתחום הנכויות, החינוך וביטוחי הבריאות הציבוריים, כולל קיצבה כלכלית וזכאות לסיוע רפואי למאובחנים ממשפחות דלות אמצעים, הכנסת ההפרעה לקבוצת לקויות הלמידה ומתן התאמות במבחנים, בשעורי בית ובשאר הפעילויות הלימודיות.
שינויים אלה במדיניות נבעו מלחץ ציבורי ופעילות לוביסטית של הורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, מומחי רפואה וארגונים פעילים בתחומי העוני,הרווחה והבריאות שפעלו להשגת תמיכה ממשלתית לתוכניות סיוע לילדים. כתוצאה מכך גלי המחאה שבו בעוצמה לעיתונות הכתובה, לרשתות הטלויזיה ואף לישיבות הנהלה של בתי ספר,בטענה כי ילדים קיבלו אבחנה מוטעית שנובעת מסיבות שאינן רפואיות – כגון תת הישגיות בלימודים, בעיות משפחתיות וחמדנות של תעשיית התרופות.למרות המחאה המתפשטת , בבדיקה שנעשתה ב 2008 עלה כי כמעט שמונה אחוזים מהילדים בגילאי 4 עד 17 בארצות הברית, אובחנו כבעלי הפרעת קשב וריכוז וכמחצית מהם טופלו תרופתית.
מהספרות עולה כי בארה"ב קיים האחוז הגבוה ביותר בעולם של שימוש בסטימולנטים ובתרופות פסיכיאטריות והוא נע סביב פי שלושה מיתר המדינות המערביות . בעוד בארצות הברית רופאי ילדים ראשוניים מבצעים האבחון וממליצים על הטיפול התרופתי, במדינות מערביות אחרות רק פסיכיאטר או נוירולוג מומחה יכול לחתום על ההמלצה.