אתחיל בסיפור אישי. כשהתגוררתי בקנדה עם בני משפחתי, לפני כשני עשורים, חיפשתי מסגרת עבור בני הצעיר שהיה אז בן כשנה וחצי, כדי שאוכל להתפנות לעיסוקי. להפתעתי הסתבר שמסגרות ציבוריות או פרטיות, קיימות רק לפעוטות החל מגיל שנתיים וחצי. בחברה הקנדית הנורמה היא להישאר עם הילד בבית עד גיל שנתיים וחצי. האמידים שיכלו להרשות לעצמם העסיקו "נני" שטיפלה בפעוט וביתר הילדים במשפחה.
בחברה שלנו מקובל לשלוח ילדים למסגרת של משפחתון, מעון או פעוטון, כבר בגיל צעיר מאוד. המסגרות האלה הן הקבוצה הפורמאלית הראשונה בחיי הילד, שם הוא פוגש בבני גילו ומקיים חיי חברה אינטנסיביים הרחק מהוריו. הוא נחשף בפני חוויות חדשות , חלקן מהנות וחלקן יכולות להיות מתסכלות. הקבוצה מציבה בפני הילד אתגרים שלא קיימים במסגרת המשפחתית שלו ועשויים להיות הבסיס עליו יתפתחו יכולותיו החברתיות. שותפיו לקבוצה הם ילדים צעירים, כמוהו, שגם הם טרם בשלו רגשית-חברתית, אך כל אחד מהם יעבור חוויה שונה. אצל חלקם החוויה הקבוצתית תסייע בפיתוח מיומנויות חברתיות ואצל האחרים תתפתח דווקא חוויה מתסכלת.
בפני הילדים בקבוצה עומדים אתגרים רבים, ביניהם: הצורך ללמוד להתמודד ולהרגיע את עצמם בעת מצוקה רגשית, היות והגננת אינה יכולה להיות זמינה לכל ילד. בנוסף, ההתמודדות עם שהות אינטנסיבית בחברת הילדים גם כאשר שבעו ממנה, הצורך והמאמץ להיות מובן לאחרים בעת שבבית האם מבינה אותם גם ללא מילים, הצורך להסתגל למצבים חברתיים משתנים על פי סדר היום במסגרת ועוד. ילדים צעירים השוהים במסגרת, חווים ברמה היומיומית מגוון מצבים רגשיים של ילדים אחרים כשהמצוקה של היחיד הופכת להיות חוויה של הקבוצה. הילדים הצעירים נחשפים לתגובות של בכי, התפרצויות כעס וביטויי מצוקה שונים של הילדים במסגרת. הילדים שטרם למדו מיומנויות של הרגעה עצמית, במציאות שבה אין מבוגר זמין לסייע ולהרגיע, חווים את המצוקה בעצמם.
ממחקרים עולה כי ישנם ילדים שמתמודדים טוב יותר מאחרים עם השהות בקבוצה ועם האתגרים שהיא מזמנת. ולעומת זאת ישנם ילדים שחווים מתח וחרדה במהלך השהות בקבוצה. הילדים שעלולים לחוות מצוקה במצבים קבוצתיים ועשויים להזדקק למבוגר כדי לווסת את רגשותיהם, הינם בין היתר, ילדים ביישנים, ילדים עם רגישות תחושתית, ילדים בעלי טמפרמנט קשה וילדים עם קושי בריסון דחפים. לעומתם, ישנם ילדים שבורכו בתכונות שמהוות עבורם גורמי חוסן בקבוצה ומסייעים להם להתמודד טוב יותר במסגרת הקבוצתית. גורמי החוסן הם, יכולת הבעה רגשית חיובית, יכולת לאמפתיה והיכולת להצטרף למשחק של אחרים. ילדים שיש להם היכולת להתמודד עם סירוב או דחייה חברתית ולא להירתע מהם- גם הם בעלי יכולת התמודדות טובה בקבוצה.
לאור כל זאת נשאלת השאלה, האם יש מקום לשלב ילדים צעירים במסגרת קבוצתית? אם זה כל כך רע, אז מדוע לא להשאיר את הילד בבית עד גיל שנתיים וחצי, או אולי עד גיל ארבע כפי שהיה מקובל לפני כמה עשורים?
למרות כל מה שנכתב כאן, אנו רואים חשיבות רבה בשילוב הילדים במסגרת קבוצתית בגיל הצעיר היות ובחיי הקבוצה יש הזדמנויות רבות להנאה משותפת וללמידה רגשית חברתית. המשחקים החברתיים מהווים הזדמנות לתרגול כישורים חברתיים ומיומנויות תקשורת וכן מאפשרים למידה של אסטרטגיות להגברה ולהפחתה של עוררות, כלומר מאפשרים לילד ללמוד דרכים להרגיע את עצמו או לחלופין לעורר את עצמו. המשחקים מאפשרים גם שחרור רגשי, תרגול של התמודדות עם תסכולים , עם כעסים, עם צער ודאגה ומאמנים את הילד לחוש אמפתיה כלפי האחר. אמפתיה היא גורם קריטי בפיתוח יכולת רגשית וחברתית. שהיא גורם קריטי בפיתוח מיומנויות חברתיות. במשחקים אלו הילדים לומדים על יכולותיהם החברתיות, מגלים את מקומם בקבוצה ומפתחים מסוגלות חברתית.
עם זאת חשוב שנהיה מודעים לרגישויות של הילדים הפרטיים ולקשיים שהם עלולים לחוות. חשוב שנדע, שהדינאמיקה הקבוצתית מתחילה בגיל מאוד צעיר ונבין את התהליכים שהילדים עוברים בקבוצת הילדים הצעירים. מומלץ לגבש עם הגננת את הדרכים והאמצעים שבהם ניתן לעזור לילד המתקשה להשתלב בקבוצת הילדים בצורה המיטבית. במצבים קיצוניים של קושי להשתלב בקבוצה או במסגרת, יש להתייעץ עם איש מקצוע.
אביבה דלאל – מנהלת מכון האביב, הינה עובדת סוציאלית, מטפלת קוגניטיבית התנהגותית ומוסמכת לטיפול בחדר
הסנוזלן. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מטעם אוניברסיטת חיפה ותואר שני בתוכנית שוורץ לגיל הרך
מטעם האוניברסיטה העברית.