זה התחיל במעבר הדירה האחרון. הקירות היו עירומים ולבנים והיה צורך לתת בהם צבע אבל האמת כבר נמאס מהתמונות הבנאליות שמלוות אותנו כל השנים.
זה המשיך באחר הצהרים עם הילדות בבית, אחר הצהרים משועמם במיוחד שאפילו שיעמם את האמא.
כך נולד הרעיון ליצור תמונה משפחתית חדשה לבית החדש, עם השראה חדשה וביטוי אחר לכל אחד מבני המשפחה. הרעיון מאוד פשוט והא נבנה על הדרך, כך שכל משפחה יכולה לבנות את התמונה המשפחתית לה בהתאם למאפיינים שלה: לוקחים קנבס אחד בגודל מתאים לכל הידיים של כל המשפחה (כדי שלא תהיה צפיפות ולכל אחד יהיה המקום שלו), כולל גם איזור אישי מחוץ לכף היד. השלב הבא הוא השלב הכייפי: לוקחים חומרים ממגוון סוגים. יכול להיות טוליפים, נצנצים, פאייטים, טושים, גואש או אקרילי, אבני פסיפס, תמונות של בני המשפחה או תמונות אחרות, וכל דבר נוסף העולה על רוחכם. כל אחד מצייר את כף היד שלו ומקשט אותה באילו חומרים שנמצאים. לילדים קטנים אפשר לעזור לצייר את כף היד, אך כל אחד בהתאם לגילו וליכולות שלו מקשט את כף ידו. אין פה עניין של "אני לא יודע לצייר" כי מקשטים את היד, או אפשר פשוט לרשום את השם בתוכה באופן הכי מינימלי.
משפחות שמרגישות בנח עם כל סוגי החומרים ולא מפריע להן לכלוך או נצנצים יכולים "להתפרע" עם החומרים, ומשפחות שזקוקות לחומרים פחות מלכלכים ומתפזרים יכולות להשתמש בחומרים "נשלטים" יותר כמו טושים, טושי לורד, טוליפים, הדבקת תמונות או מדבקות ועוד.
טוב, אני גם תרפיסטית באמנות במקצועי ולא רק אמא, ולכן התמונה המשותפת הייתה בעלת משמעות גדולה יותר מבחינתי ואשמח לשתף אתכם ההורים בתכנים הנוספים, ובטח גם לכם יעלו תכנים נוספים הקשורים למשפחה שלכם:
ברגע שהתמונה תלויה בסלון הבית, בחדר ההורים או במקום מרכזי אחר בבית, כל אחד מבני המשפחה יכול להיזכר ולראות את עצמו ואת היצירה שלו תלויה כמו יצירת אמנות חשובה ומרכזית בבית. זה מחבר אותנו עם נושא הניראות שהוא כה חשוב לכל אחד מבני המשפחה גם להורים וגם לילדים: כל אחד מבני המשפחה רוצה שיראו אותו, את היופי שבו, את הצרכים, הרצונות והחלומות שלו. ילדים רוצים שיראו אותם ולכן הם מצטלמים כל כך הרבה בסלפי או עם חברים. תחושת הניראות היא אלמנט חשוב בביטחון שאדם חש עם עצמו או לחילופין מרגיש שזקוק להילחם עליה. כשיצירה של הילדים שלנו תלויה על המקרר זו ניראות, כשהבעל מספר לאישתו על קורותיו בעבודה זו ניראות, כשאישה מספרת לחברותיה את שעובר עליה והיא מקבלת תשובה קונקרטית, אישית ומאירה באיזו עצה טובה או אמירה אמפתית מחברה – זו ניראות.
גם בטיפול באמנות הניראות היא אלמנט מאוד חשוב: בשיחה אמפתית עם המטופל, בהתבוננות הרצינית והמכבדת ביצירותיו ובראיית שפת הגוף שלו. הניראות נותנת לילד את התחושה שרואים אותו ושמבינים אותו (וכך הוא לומד להבין את עצמו), נותנת לבן או בת הזוג תחושה ששומעים ומכבדים את המקום שלו.
דבר נוסף ומעניין שגיליתי בהתבוננות בעבודה אחרי שכל בני המשפחה סיימו: שלכל אחת מכפות הידיים הייתה אמירה משמעותית לגבי האדם שצייר אותה, לדוגמא: ילדים שזקוקים לגבולות ברורים יותר יהיו עסוקים עם הקונטור (הקו המגדיר) של כף היד, ילדים שכף היד שלהם מצויירת באופן רגוע והרמוני – רגועים יותר באופן טבעי, ילדים שכף היד שלהם מצויירת באופן תזזיתי ולא רגוע אומרים לנו שהם צריכים עדיין עזרה בהרגעה עצמית, נושא הציור שבתוך כף היד יכול להיות משמעותי, כף יד ריקה גם היא יכולה להיות משמעותית מאוד ואולי אנחנו כהורים יכולים לעזור לילד שלנו למצוא בעדינות רבה איזה נושא או חומר שהילד אוהב ויכול לקשט עימו, ועוד ועוד…
זו התמונה המשפחתית שלנו:
טיפ קטן שיכול לעשות שינוי גדול: לא כולם חייבים לעבוד ביחד עם הקנבס. לכל אחד יש את הקצב שלו ואת המרחב שהוא זקוק לו. לכן ניתן לצייר את כפות הידיים על הקנבס ואז לתת למי שזקוק לעבודה לבד – זמן פרטי עם הקנבס. שלא יעלו חששות מקום הילד במשפחה, פשוט תקבלו שכל אדם במשפחה זקוק למרחב הספציפי המתאים לו.
בהצלחה ובהנאה גדולה,
לי הולנדר, מטפלת בהבעה ויצירה.
