הפרעת הקשב והריכוז מתוארת כהפרעה הנפשית הנלמדת ביותר ברפואת הילדים וההפרעה השנויה ביותר במחלוקת. זוהי הפרעה נוירולוגית גנטית שכיחה של הילדות אשר נמשכת תקופה ארוכה וניתנת לטיפול. על פי הגדרת משרד הבריאות בישראל, מדובר בהפרעה משמעותית אשר בהיעדר טיפול עלולה לגרום נזק קשה לתפקודו של האדם ולבריאותו. היא מתאפיינת בדפוס עקבי של חוסר קשב ו/או היפראקטיביות/אימפולסיביות שמתבטאים בצורה קיצונית יותר יחסית לילדים באותו שלב התפתחותי שאינם לוקים בהפרעה זו. ההפרעה מתגלה בגילאי טרום בית ספר או בכתות הנמוכות של בית הספר היסודי. בין 8% ל10% מהילדים בגילאי 4 עד 17 מאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז וההערכה היא שמעל 50% מהם יסבלו מהתופעות הדיאגנוסטיות של ההפרעה לאורך גיל ההתבגרות וגם בבגרותם. להפרעת קשב וריכוז עלולה להיות השפעה על ההתפתחות הרגשית של הילדים וכן עלולות להיות לה השלכות משמעותיות על התפקוד בתחומי החיים השונים: האקדמי, החברתי והמשפחתי.
אבחנה של הפרעת קשב וריכוז נשענת על הקריטריונים הדיאגנוסטים המופיעים בDSM IV, אשר כוללים 18 סימפטומים. מתוכם תשעה סימפטומים עוסקים בקושי לשמור על קשב מתמשך, לעקוב אחר הוראות ולהתעלם מגורמים מסיחים. שישה סימפטומים מתמקדים בהיפראקטיביות ושלושה נוספים באימפולסיביות כולל קושי בעיכוב תגובה, רמה גבוהה של פעילות, תגובתיות יתר, התפרצות לדברי האחר וקושי לחכות בתור.
קריטריונים נוספים אשר נחוצים לצורך האבחנה הינם: עוצמת הסימפטומים אינה מתאימה לשלב ההתפתחותי, הסימפטומים קיימים מעל 6 חודשים, הופיעו לפני גיל שבע וגורמים לקשיים בשתי מסגרות לפחות . כלומר יש עקביות בהופעת הסימפטומים ובנוסף הם גורמים לפגיעה ממשית בתפקוד. כשמדובר בילדים, הפגיעה הינה בתחומי חיים חשובים כגון משפחה, יחסים חברתיים ולימודים ואצל מבוגרים הפגיעה עלולה להופיע גם בתחומי העבודה והקריירה.