נגד
אחת הטענות המרכזיות גורסת כי הפרעת הקשב והריכוז הפכה לתופעה חברתית תלוית גיאוגרפיה בתגובה לבעיות שאינן רפואיות כמו תת הישגיות בלימודים דרישות וציפיות אקדמיות גבוהות יותר, התפשטות העוני ועלייה יחסית בשיעור הגירושין . הטענה היא כי הפרעת הקשב והריכוז אינה באמת הפרעה פסיכיאטרית אלא תווית שהצמידה הסביבה לילדים קשים. האוחזים בטענה זו מנמקים כי התנהגויות של חוסר מנוחה , חוסר קשב ואימפולסיביות הן התנהגויות שמופיעות ברצף ההתפתחותי ויכולות להיחשב כהתנהגויות מורכבות אך בטווח הנורמלי.
הקיצוניים שבין המתנגדים טוענים כי התוויה מחודשת של הבדלים התנהגותיים שהינם בעצם וריאנטים טמפרמנטאלים נורמלים הפכה אותם לסימפטומים של הפרעה רפואית על מנת ללכוד אותם בציפורני המערכת הרפואית ותעשיית התרופות. לפיכך ריטאלין הינו סם וסמים משמשים כאמצעי שליטה.
ריטאלין הוכח כמשפר ריכוז ומפחית חוסר שקט מוטורי גם אצל ילדים ומבוגרים שאינם מאובחנים כהיפראקטיביים . העובדה כי התרופה מסייעת לרוב האוכלוסייה להשיג רמת ריכוז טובה יותר מקשה על הציבור לתפוס ולזהות אותה כתרופה רפואית. התפיסה הרווחת בקרב הציבור הינה שתרופות משמשות לטיפול בחולי כרוני או באפיזודה של מחלה או הפרעה ולא אמורות להיות להן השפעה על מי שלא סובל מההפרעה ויותר מכך הן אפילו עלולות להזיק לו.
אחד הגורמים שמלבים את ההתנגדות לטיפול תרופתי הינה העובדה כי האבחנה של ADHD אינה אובייקטיבית ולא קיים מדד שמסמן עד איזו רמה ההתנהגות הינה בטווח הנורמאלי . הילדים מאובחנים כהיפראקטיביים על פי דווח סובייקטיבי של ההורים והמורים אודות התנהגותם. עולות שאלות כגון עד כמה בעיות הורה ילד, דיכאון של הורה, חוסר ניסיון או שחיקה של מורים, כתות עמוסות ועוד, עשויים להחמיר את הביטוי של הסימפטומים או את התיאור שלהם. טענה נוספת של המתנגדים הינה כי בעידן המודרני, ההורים עסוקים בעבודה וקריירה , אין להם מספיק זמן ואנרגיה להשקיע בילדים כך שהמצאת הפרעת הקשב והריכוז משרתת את צרכיהם.
החוסר בידע בקרב הציבור וחוסר הודאות באשר להשלכות ארוכות הטווח של נטילת ריטאלין ובאשר להשפעתו על המוח בטווח הקצר הינו גורם שמתווסף למחלוקת.
נושא נוסף שמטריד הורים ומחדד את שאלת העלות תועלת סביב הטיפול בריטאלין הינם תופעות הלוואי שמופיעות לעיתים בתחילת השימוש בתרופה עד להשלמת ההסתגלות אליה. לעיתים אלה תופעות שמציקות לילד כמו כאבי בטן וכאבי ראש. ולעיתים תופעות שמטרידות את ההורים כמו היעדר תיאבון , מיקוד יתר והתנהלות "זומבית" בפי ההורים, טיקים וריבאונד ( שינויים במצב הרוח כשפגה השפעת התרופה שמתבטאים בבכי, עצבנות ואי שקט).
בעד
הטענה שריטאלין כמו סטימולנטים אחרים גורם לתחושת נינוחות באה יחד עם ההשוואה של התרופה הזו לקוקאין ומכאן הטענה כי הוא ממכר. שני החומרים האלה משפיעים על הפרשת הדופאמין במוח אך בניגוד לקוקאין השפעתו של הריטאלין איטית יחסית. יש הטוענים כי השוואה זו מקורה בשמועות ואנקדוטות שהוצאו מהקשרן . אין הוכחות מחקריות ואין עדויות למקרים שבהם מבוגרים או ילדים התמכרו לריטאלין. ממחקרים עולה כי אין סכנה של התמכרות במידה והתרופה נלקחת על פי הוראות הרופא (אתר אינטרנט drugabus). השאלה האם הטיפול בריטאלין בקרב ילדים המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז, מגביר את הסיכון להתמכרות לחומרים בתקופת ההתבגרות היא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בפסיכיאטריה של הילד. במחקרי אורך נמצא קשר חיובי בין הגיל שבו החל הטיפול התרופתי ובין אי התמכרות לאלכוהול. עלה כי טיפול מוקדם בריטאלין בילדים עם ADHD לא רק שאינו מגביר את הסיכון להתמכרות לאלכוהול או לחומרים אחרים אלא עשוי אף להיות יעיל בהפחתת הסיכון להפרעות פסיכיאטריות , התמכרויות וכישלון אקדמי.
באשר לתופעות הלוואי, הספרות הרפואית בנושא מדגישה את החשיבות של המעקב הרפואי והתאמת המינון התרופתי. ישנה חשיבות רבה ללקיחת אנמנזה מקצועית ומקיפה על מנת לבחון אם ישנה מניעה לטיפול תרופתי. ההנחה היא שילדים שמפתחים תגובות של טיקים, למשל, היו מועדים מלכתחילה לפתח אותן והריטאלין רק זרז את התהליך. ברוב המקרים התופעות עשויות להיעלם. המצדדים בנטילת התרופה טוענים כי תופעות אלו זניחות לעומת התועלת שבלקיחת התרופה ופעמים רבות שיפור התפקוד בבית הספר מאפשר הן להורים והן לילדים להשלים עימן.
באשר לטענה באשר למהימנותה של האבחנה , שמתבססת על דווח סובייקטיבי, עולה כי קיימים אמצעי עזר לאבחון הפרעת קשב וריכוז ומשרד הבריאות פירסם נוהל מפורט לאבחון ההפרעה. על המאבחן לקבל מידע מההורים באשר לרקע ההתפתחותי של הבעיה, כן נדרש מידע על תפקודו של הילד בסביבה המשפחתית החברתית והחינוכית כפי שבא לידי ביטוי מדוח בית הספר . בנוסף הן ההורים והן צוות בית הספר ימלא שאלון קונורס שמסייע בחידוד האבחנה. בקליניקה- תתבצע תצפית קלינית ובדיקה נוירולוגית. המאבחן חייב להסתמך על הקריטריונים שמופיעים ב DSM4 לאורך כל האבחון. כיום ישנם אבחוני קשב ממוחשבים שאינם עומדים ברשות עצמם בקביעת האבחנה אך מסייעים בחידודה על ידי מתן מדדים אובייקטיבים. מבדקים כגון ה TOVA , BRC או MOXO . כל אלה יחד מאפשרים מתן תמונה ברורה ומדויקת של ההפרעה